יעקובה, יליד ירושלים, בן למשפחה שמוצאה מפרס, נשא עמו את כינוי החיבה שלו מאז ימי הפלמ"ח. לאחר שלקיבוץ הגיע עוד חבר ושמו יעקב כהן, אימץ יעקובה את כינוי החיבה שלו רשמית, באמצעות משרד הפנים. כך התאפשר לתורני המכבסה והדואר להבחין בין השניים. יעקובה הצהיר, לא פעם, שיחיה עד גיל 160. ההצהרות הללו התבססו על ראייה אופטימית של החיים, על הניסיונות להסיג קדימה עוד ועוד את גבול הבלתי אפשרי, על הומור בריא ועל אהבת האדם והארץ, כמו גם על מסירות לחברה שבה חי ופעל ועל הערצה מצד בני משפחתו, רעייתו מירה שני בניו, רותם ורז, ובתו נוגה. ביום שביקרתי אותו ב"בית האדום" שבנה למשפחתו בקיבוץ, צחק ואמר, שרק אתמול טיפס כטרזן על עץ גבוה, וכי אין הוא חש כלל את פגעי הגיל.

אלא שיעקובה נפטר באלונים בגיל 79, באוקטובר 2003, לאחר שעורק התפוצץ בלבו. הוא מת בסערה, בבת אחת. כמו בחייו כך במותו היה טוטלי, בלתי מתפשר. לו נשאל, היה אומר בוודאי כי עדיף להישרף ברגע, כגפרור, מלחיות חיים של גחלת לוחשת. הוא מיצה את החיים עד תום. בערב יום מותו אמור היה להשתתף בפסטיבל מספרי הסיפורים בגבעתיים. הוא לא זכה לכך. כך גם הקהל שבא לשמוע אותו מצנזר על הבמה בלשונו המפולפלת את אשר כבר פורסם מזמן בעיתונים